ההבדל בין קריוקי לשירה בציבור:

קריוקי – מעט היסטוריה

במקור קראוקה – פירוש המילה ביפנית – תזמורת ריקה, מנהג שכבר קיים מעל 25 שנה ביפן.

בד"כ הגברים אחרי יום עבודה עמוס נהגו ונוהגים לפקוד בארים וללגום מהסאקי האהוב עליהם ויחד עם זה לעמוד מול צג מחשב, לאחוז במיקרופון, לבחור שיר מוכר ואהוב, על המסך יופיע קליפ כשמתחתיו מופיעות מילות השיר בשורה, המילים מודגשות כשיש לשיר אותן- תזמון המילים מסומן באופן ויזואלי – בצבע משתנה או בהדגש אותיות וברקע מתנגן לו השיר ללא השירה כלומר רק הפליי בק, כך מבטיח ה"זמר" לא לברוח מהקצב ולהישאר פחות או יותר עם השיר.

מנהג חברתי זה הגיע כמעט לכל מקום בעולם וכמובן לא פסח עלינו, הוא אף השתכלל וממסך טלוויזיה שהיה מיועד ל"זמר" בודד התפתחה לה תעשייה שלמה של דיסקים – תקליטורי קריוקי בפורמט DVD שכל אחד יכול לרכוש לעצמו, לצפות ולהקרין באמצעות מקרן. כך צצו להם בארץ בשנים האחרונות מאות מנחי קריוקי כשלרובם אין שום רקע וניסיון מוסיקאלי.

האם נחוץ רקע או ניסיון מוסיקאלי על מנת להיות מנחה קריוקי?

על המנחה לעזור, לכוון – לנתב ו לסולן/נים את הדרך. עליו להכיר ולשלוט בשיר מעבר להדגמה בשירה בסולם הנכון הרבה לא נותר לו לעשות שכן גובה ומהירות השיר – סגורים ומוכתבים.

לצערי נתקלתי בלא מעט מנחים ללא שליטה בשירים – ואז המצב עגום – הסולן/נים – לא בגובה הנכון, לא במהירות והכול נשמע רחוק מלהיות קשור לשיר. יחד עם זאת ישנם מנחים ומועדוני קריוקי מקצועיים, לא מעט זמרים נחשפו במסגרות אלה.

לגבי איכות הקליפים בקריוקי: – בד"כ הקשר בין השיר לתסריט הקליפ הוא מקרי ואין קשר ביניהם.

לעומת – שירה בציבור, שם בד"כ המנחה מלווה בכלי נגינה ושר בעצמו .

בשירה בציבור יכול המנחה להאט או להאיץ את השיר, להתאים את גובה השיר לקהל הממוצע או לסולן כזה או אחר, זה כמובן דורש מהמנחה להיות מוסיקאי בעל ניסיון בנגינה, ולשלוט ברפרטואר גדול.

כמנחה שירה בציבור אני מלווה בגיטרה ובד בבד במקרים רבים משתמש גם בפליי בקים אותם אני משלב יחד עם הנגינה והשירה שלי לצורך גיוון והעשרה. במקרה ואני מזהה שהקהל או הסולן לא מסתדרים (דבר נדיר) אני מפסיק את השמעת הפליי-בק ונשאר עם לווי הגיטרה בה אני שולט.

הטקסט המופיע על המסך אינו מתוזמן ומוכתב מבחינת המהירות כך שאני שולט במהירות, במספר הבתים שיושרו וכו'. אין מקום להבלטת אותיות שכן אני המוביל וכמובן תמיד שמח לגוון במובילים מהקהל אותם אני קולט ברגע אמת.

כיום, רובנו מכורים למדיית האינטרנט והמחשב, "איך הסתדרתי ללא מחשב לפני…15 שנה?
עם כל היתרונות ויש המון לצערי, מוזנח טיפוח הקשר בין אנשים, יותר נוח, קל ובר הישג  לצ'וטט, להסתתר מאחורי שם בדוי ולשוטט באתרי היכרות, מידע, סקס ומה לא?
מה מביא בכל זאת גם צעירים – ילדים, נוער, חיילים גילאי 20 ושלושים פלוס להצטרף למעגל המבוגרים  לשירה בציבור בשנים האחרונות? ומה הופך את השירה בציבור לכל-כך פופולרית?
אני סבור שדווקא בתקופה זו של "התמכרות למחשב" קיים צימאון ליחד, למפגש משותף שמלכד, מגבש, פותח, מעניק הרגשת עצמה, של שווה בין כולם – כל אלה ועוד  מביאים את המשתתפים במפגשי שירה בציבור להנאה שאין לה אח ורעה.
בשירה בציבור לא חשוב כלל אם מישהו מזייף, לכל אחד יש את אותה זכות להתבטא.

האם כל זמר או מוסיקאי או כל אחד יכול להוביל ולהנחות שירה ציבור?

 היצע השירים גדל לבלי הכר. לא קלה המשימה בבחירת רפרטואר למפגש שירה. ההעדפות והטעם של כל אחד כ"כ רבים ומגוונים בעיקר בקרב בני הנוער.
מנחה ומוביל שירה בציבור חייב לשלוט ברפרטואר גדול ולדעת להוביל ולנתב, לעבור בזמן לשיר שהקהל יתחבר אליו בסולם המתאים, במהירות הנכונה שלפעמים יש להאיט ולפעמים להאיץ, להיות אקטואלי לצד נוסטלגי ויותר מכל לקרוא את הקהל, את תגובותיו, משאלותיו- וזו  מקצוענות.

מה שרים במפגשי שירה בציבור?

לצד שירי ארץ ישראל הישנה, שירים מראשית המאה הקודמת בהשפעות רוסיות ומזרחיות ה"אנו באנו ארצה", שירי מולדת, הגשמה, מלאי אידיאולוגיה, שירים שתיארו את בניין הארץ, המאבק , המלחמות, בניין הארץ, ושירי הלהקות הצבאיות.  אט, אט השתנו הנושאים ומשירת רבים החלו לכתוב שירי "אני" אני כואב, אני מתגעגע, אני אוהב, שונא, וכו'

השפעות מערביות לצד מזרחיות לצד ים תיכוניות כל אלה הביאו למגוון סגנונות עצום.

מה קורה היום בבתי הספר?

הולך ופוחת הדור – תלמידים ביסודי, בחט"ב ובתיכונים לא מכירים מרפרטואר שירי מולדת, שירי ארץ ישראל היפה ואם זה קורה זה בזכות מורה למוסיקה או מנהל/ת או מחנכ/ת האוהבים את התחום.

בעבר עוד היה מקום נכבד וחשוב למורה לזימרה שהנחיל בנו משירי א"י היפה.
המורה לזימרה הוסב עם השנים למורה למוסיקה שמעמדו, כביכול עלה והופקדו בידיו ללמד מוסיקה- תולדות המוסיקה, תווי, ליצור מקהלה וללמד שירים.
עם השנים קוצצו שעות המוסיקה במסגרת קיצוצי משרד החינוך וכך נותרו תלמידי בתי הספר עם חסך אדיר לגבי כל נושא שירי א"י.

בכל זאת, חושבני שאין להרים ידיים, השירה בציבור היא כלי אדיר לחינוך לערכים, למורשת ואהבת ישראל, לסובלנות, לליכוד לגיבוש והעצמת הדימוי העצמי, יש רק להביא לכך שזה יקרה, שמפגשי שירה בציבור יתקיימו במסגרת בית-הספר.

בכל פעם אני נפעם מחדש מהתלהבות התלמידים ומצימאון למפגשי יחד, להנאה שהתלמידים מביעים בכל מפגש של שירה בציבור,
מפגשי שירה קהילתיים בבתי ספר הם חוויה שקשה לתיאר, ילדים לצד הוריהם שרים ביחד בהתלהבות.

ועל סקס אולי בפעם הבאה!! J 

מאז ועד היום

במקור מנהג השירה בציבור מגיע ממנהג התפילה שלנו, בבתי הכנסת שהיו מאז גלות בבל .
שליח ציבור (ש"צ) היה כינוי לחזן בית הכנסת שייצג את הקהל בתפילתו לאלוהים.
עם השנים ובעיקר ב200 השנים האחרונות עלה מעמד החזן לדרגת אמן המבצע לחנים מקוריים שקהל המתפללים נהנה מזמרותיו וכך יוצר אווירה של קדושה הסוחפת את המתפללים לחוויה עמוקה ומרגשת.לביטוי מרבי מגיע החזן בד"כ בשבתות, בחגים ובעיקר בימים הנוראים.

 עם ראשית ההתיישבות בארץ-ישראל – מאמצע המאה ה19 הביאו עמם המתיישבים מעבר למסורת ולמנהגים גם השפעות ממקום מוצאם, רוב העולים הגיעו ממזרח אירופה ועמם מנגינות רוסיות עממיות.
לאחר יום או שבוע עבודה מפרך נהגו לשבת בצוותא לאור עששית או מדורה, להעלות חוויות מהיום יום, להעלות זיכרונות, געגועים למשפחה שנותרה בארץ המוצא וכמובן גם לשיר ביחד שירה בציבור – לפזם מנגינות ושירים מבית אבא ואמא, אותן מנגינות זכו עם הזמן למילים חדשות כשברוב המקרים לא היו קשורות למילים המקוריות.

אם היה כלי מלווה (מה שלא היה בד"כ) היה זה קונצרטינה או מפוחית ויותר מאוחר (שנות ה40) אקורדיאון, מפוחית, בללייקה וגיטרה.

השירים ששרו מלבד השירים בהשפעה הרוסית היו בעצם שירים ונעימות מכל מקום ממנו הגיעו עולים. אך לא רק, "נולדו" – נכתבו גם שירי ארץ ישראל, שירים שהושפעו מעירוב התרבויות שהיה פה בארץ, החסידי של הציבור הדתי, התערבב עם הסגנון הערבי של הערבים המקומיים,

לחלק ניכר ה"שירי החלוצים" הושאלו לחנים משירים באידיש  מיזוג ועירוב כמו שיכול להיות רק בארץ.

הרצון להשתלב בתרבות המקומית באה לידי ביטוי כבר אז מתקופת אנשי העליה השנייה לדוגמא: בין נהר פרת אותו כתב ח.נ.ביאליק והלחין נחום נרדי עם השפעה מאוד מזרחית,

עץ הרימון – מילים:יעקב אורלנד הלחין: ידידיה אדמון, שהלחין גם את שדמתי עם השפעה מאוד מזרחית.

בכל מפגש חברתי אם זה היה מפגש חברים פרטי, הרצאה, נשף, אסיפת חברים אזכרה, בילוי זמן יחד פרצה בשלב מסוים שירה ספונטאנית שסחפה אליה את כל החברים.

מדריך או מוביל השירה בציבור  הצטרף רק בשנות השלושים והארבעים כשתפקידו היה בד"כ לבחור את השירים המתאימים לאירוע בנוסף לכך תפקידו היה להוביל בסולם המתאים – בגובה ובמהירות המתאימים לרוב האנשים. ברוב המקרים מוביל השירה בציבור היה גם המורה לזמרה מבית הספר של אותו ישוב שהפך במרוצת הזמן גם למייסד מקהלת הישוב.

 שירה בציבור נהפכה לפופולארית, וסחפה את כל הציבור היהודי בארץ,

 הלהקה הצבאית הראשונה הייתה להקת הצ'יזבטרון, שהייתה ללהקת הבידור של הפלמ"ח ולאחר קום המדינה הייתה ללהקה צבאית, מייסד הלהקה היה יגאל אלון שהטיל על חיים חפר להקים את הלהקה הלכה למעשה. מרבית משיריו הושרו על ידה. זכות גדולה נפלה בחלקי לחלוק עם היוצר חיים חפר ערבי שירה בציבור משותפים המוקדשים לשיריו.

לצד הצ'יזבטרון פעלה גם להקת החישטרון. בשנות החמישים והשישים קמו הלהקות הצבאיות ויוצרים רבים וטובים נרתמו למלאכת הכתיבה וההלחנה,

בד בבד קמו צמדים ושלישיות – כל אלה תרמו רבות לעושר הרב של שירים חדשים שנוצרו, שירים שהושמעו על גלי האתר והפכו לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של השירה בציבור.
שירי ארץ ישראל הטובה והיפה, שירי העם, נכתבו שירי רועים, שירי חגים (עוד משנות העשרים). התכנים עסקו מעבר לשירים בנושאי ציונות,  חלומות והגשמת המפעל הציוני לשירים שעסקו בקשיי הקליטה של שנות החמישים: המעברה, הצנע וכמובן על נושא האהבה, האהבה בינו לבינה.